טקס הנישואים היהודי קרוי חופה וקידושין. כיום נהוג לקדש תחת החופה באמצעות טבעת, בטקס שבמרכזו האיש אומר לאישה: "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל", ועונד את הטבעת על אצבעה. בסיום שלב זו האשה נחשבת אשת-איש, ואינה יכולה להינשא לאחר.
בעבר נהגו החתן והכלה להתקשט בעת החופה בעטרות חתנים וכלות. החתן היה מניח על ראשו עטרה של הדס או של ורד. הכלה ענדה בראשה עטרה של זהב בה הייתה מצוירת ירושלים של זהב, עליה היה החתן מניח טלית צבעונית. בציבור הליטאי נוהגים חתנים רבים ללבוש פראק בתונתם. האשכנזים נוהגים לערוך את החופה תחת כיפת השמים לסימן ברכה: "והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים" (בראשית כב, יז). רבים נוהגים לערוך את טקס הנישואים במילוי הלבנה (החצי הראשון של החודש העברי).
את הטקס עורך רב, המכונה "מסדר הקידושין". וזאת על פי תקנה עתיקה שנועדה להבטיח כי הטקס יתבצע על פי הכללים ההלכתיים. תקנה נוספת דורשת נוכחות של מניין בטקס. אצל שומרי המסורת נהוג שלפני החתונה, החתן והכלה עוברים הכשרה הכוללת לימוד הלכות, מנהגים והדרכות שייסיעו להם בחיים המשותפים שהם עתידים לבנות. ההדרכה מפרטת כיצד לחיות בשמחה ובדבקות ביניהם על פי דרך התורה, כך שהזוגיות תהיה קדושה ותקרב אותם לאלוהים.
חתונה של זוג צעיר שהיא חתונה ראשונה (לחתן, לכלה או לשניהם) נהוג לחגוג במסיבה שבה משתתפים מוזמנים רבים. חתונה הנערכת בגיל מבוגר מצוינת בדרך כלל בטקס צנוע. קיים מנהג להימנע מעריכת חתונה בימי בין המצרים ובימי ספירת העומר שלפני ל"ג בעומר.
יש העורכים, ימים אחדים לפני החתונה, את טקס החינה.
כאשר זוג חוגג את יום נישואיו ה- 25 נקראת חגיגה זו חתונת הכסף, חגיגת יום הנישואין ה- 50 נקראת חתונת הזהב, כאשר בני הזוג יחגגו את יום הנישואים בפעם השישים, תקרא חגיגה זו חתונת היהלום
